יעקב נ' ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשת הנתבע לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה ביום 20.05.2004.

פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה, המעלה כי התביעה נמסרה בדרך של הדבקה ברחוב הפלמ"ח 50 במבשרת ציון, ונתמך בתצהירו של המוסר.

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 02.06.2011, כאשר היא מלווה בתצהיר הנתבע מיום 11.05.2011. בתצהירו טוען הנתבע, שלא קיבל את התביעה, ולא ידע שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה.

בסע' 3 לתצהיר, כותב הנתבע כך:

"כפי שציינתי, לראשונה נודע לי על קיומו של תיק ההוצל"פ וכן פסה"ד שניתן כנגדי רק כעבור מספר שנים".

ב"כ התובע טען, מייד בתחילת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, טענה מקדמית ולפיה הבקשה איננה מפרטת את המועד שבו נודע לנתבע על פסק הדין, ולפיכך היא מוגשת באיחור ללא כל הסבר או הצדקה.

ב"כ התובע הוסיף וטען, כי הנתבע לא טרח לציין את העובדות המינימאליות בבקשה להארכת מועד, קרי, המועד שבו ידע על פסק הדין והדרך שבה נודע לו עליו.

ב"כ הנתבע התנגדה לטיעון המקדמי. לטענתה, דבר מתן פסק הדין נודע למבקש באופן אקראי, עת עיין ברשימת תיקי ההוצל"פ המתנהלים נגדו. לשיטתה, מאחר והנתבע לא זכר במדויק את המועד שבו נודע לו על פסק הדין, צוין בבקשה כי היא מוגשת בסמוך לאחר שנודע לו על פסק הדין.

לשיטתה, אף אם הנתבע לא ציין את המועד בו נודע לו על פסק הדין, אין הדבר מהווה עילה לדחיית הבקשה.

שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי מן הדין ומן הצדק לדחות את הבקשה להארכת המועד ועימה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.

אין לשכוח כי ראשיתם של ההליכים בתיק שנפתח בשנת 2003 ובו ניתן פסק דין בשנת 2004.

הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת למעלה מ-7 שנים לאחר שפסק הדין ניתן.

הנתבע בעצמו ראה לנכון להגיש בקשה להארכת המועד, קרי, הנתבע מכיר בכך שבקשתו מוגשת באיחור.

בבש"א 5636/06, נפלתי נשר נגד שלומי גפן, קובע כב' ביהמ"ש העליון כדלקמן:

"תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. התקנה האמורה מאזנת בין שני מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפיה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתר בהפעלתם של סדרי הדין".

בית המשפט ממשיך וקובע:

"אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד;"

השאלה אם בקשתו של הנתבע לביטול פסק הדין מוגשת באיחור אם לאו, ואף השאלה מה היא מידת האיחור, מקבלת מענה כאשר נתבע מציין בבקשתו להארכת מועד מהו המועד שבו קיבל את פסק הדין.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי פרק הזמן להגשת בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד, הינו 30 יום.